אחרי שביטלו לנעמי ולי את הטיסה חזרה הבייתה מוינה, נסענו ללונדון אל תמר לחכות שם לטיסת אל על. זה לקח שבוע, זה הכי קרוב שהצלחנו להשיג. היינו כבר על המטוס בתחילת המסלול בהיתרו, אבל טיסות בהיתרו לא ממריאות אחרי אחת עשרה בלילה. בדרך כלל אין בעיה עם זליגה של כמה דקות מעבר לשעה הזו, כמו שקורה לטיסות אל על לפעמים, אבל הפעם לא נתנו לנו להמריא. הדיילת אמרה שהיא חושבת שזה בגלל המלחמה. הייאוש היה גדול. הורידו אותנו מהמטוס לבית מלון בשדה. בסוף זה היה בסך הכל נחמד והייתה ארוחת בוקר טעימה, ואחר כך הייתה הסעה לשדה ובצהרים עלינו שוב על המטוס. הפעם המראנו ואחרי כל התלאות האלה גם נחתנו, נחתנו לתוך המלחמה. הכי כיף בבית.
למחרת הלכתי לפגוש את עידן לעשות ספורט בגו אקטיב שבמרכז ויצמן צמוד לאיכילוב. בדרך ראיתי מסוק צבאי גדול בשמים מתקרב עם הרבה רעש, היה ברור לאן מועדות פניו – למנחת המסוקים שעל גג בית החולים – ומה יש לו בבטן.
בלונדון כמה ימים לפני שחזרנו, הלכנו לאורך התמזה לטיט. ועברנו כרגיל על פני התיאטרון הלאומי, וכרגיל על פני דוכני הספרים, וכרגיל על פני משטחי ההחלקה של הסקייטרים שבכל מקום נראים אותו הדבר ובלי חולצות, וכמו בכל מקום תמיד נופלים לא מצליחים לעשות שום תעלול. וכל הדרך חג מעלינו מסוק שחור. ולשירה נדמה היה שהתמזה גדולה יותר מהדנובה, אבל בדקנו והתברר שזה בדיוק ההפך. ממש ההפך. ובטיט הבנות ותמר הלכו לראות את הצילומים של זנלה מוהולי (Zanele Muholi) שכמו שכתבו עליה "היא מתעדת אנשים שהמבט שלהם משתהה, מעורר הזדהות וחמלה", ולי לא היה כוח למבטים האלה, ובטח לא להשתהות שלהם, אז סתם הסתובבתי ברחבי הגלריה.
ובדרך חזרה לאורך התמזה עברנו בדיוק באותן התחנות אבל בסדר ההפוך והמסוק השחור עדיין היה שם מעלינו בשמים. והרמנו את המבט לעברו וניסינו להבין מה הוא עושה שם בשמים כל כך הרבה זמן, ונעמי אמרה שבעצם אי אפשר לדעת, שלונדון זה מקום שאין לנו לגביו תחושות בטן. התרשמתי מהתובנה הזו שלה, ואולי יותר מן התובנה, מהניסוח המזוקק שלה.
(בני ברק, נובמבר, 2024. שנת הלימודים התחילה: שירה בתל אביב, נעמי במכון ויצמן)
