ישבתי עם נעמי והדר (שהשתחרר אחרי חמישה וחצי חודשי מילואים!) ברולדין בכניסה לפארק הלאומי ברמת גן. מאוד יפה שם בפארק. אחר כך עשינו טיול ב"שביל נעמי שמר" שלאורכו אפשר להקשיב לשירים שלה, ושמענו את "חורשת האקליפטוס", וגם את ב"בהאחזות הנחל בסיני", וגם ניסינו להיזכר בכל השירים שהיו בקלטת המיתולוגית "אצלנו בפסנתר". ובאמצע השביל העובר בחורשת אקליפטוסים חיבקתי את נעמי והצטלמנו – הומאז' לתמונה שלי מחובק עם אבא בדיוק באותו המקום לפני הרבה הרבה שנים.

וכשהגענו הביתה נעמי הייתה צריכה ללכת ללימוד למבחן בקוונטים וגם למבחן בספרדית, אבל היא לקחה לידיים את הספר שמצאתי ברחוב "המאה ה-20 היסטוריה מצולמת" והסתכלה בו בעיון ואמרה שזה ספר מסוכן כי הוא ממכר, ובמקום לקום להתחיל ללמוד למבחנים שלה המשיכה להסתכל בו שעה ארוכה.

ואז שירה הגיעה עם לחם טעים שהוציאה מהפריזר במודיליאני כי אמרתי לה שאנחנו במצוקה מבחינת לחם, והיא הייתה קצת מדוכדכת, פחות בגלל שני מבחנים שהיא פתרה במהלך אותו הבוקר בלימוד לקראת המבחן במבוא ללמידה חישובית שיש לה ביום שלישי, ויותר בגלל שעורי הבית בתורת הקריפטוגרפיה, ונעמי ואני חיבקנו אותה חיבוק מעודד. וגררנו את שירה להיזכרות הזו בשירי "אצלינו בפסנתר" שעדין היינו עסוקים בה, והיא אמרה שהשיר שהיא הכי פחות אהבה שם זה "שלום כיתה א". ואני אמרתי לה שבעיני זה השיר הכי יפה בקלטת, ואמרתי לה שזהו שיר שמכווץ את הלב – על הורים ועל ילדים שגדלים לחייהם שלהם (ואמא כבר ניצבת שם/כמו יוכבדת או מרים/בקני הסוף הרוח שר/מסע גדול מתחיל היום/ כיתה אלף שלום…. וכך אתה עובר איתה/ עובר כיתה ועוד כיתה/תיכון ואוניברסיטה/שלום..) ואמרתי לה שזה מאוד מזכיר את השיר של אבבא שהיא ממש אוהבת שדונה (מריל סטריפ) שרה לסופי בתה בסרט מאמה מיה – Slipping Through My Fingers. והיא אמרה שאז כילדה אף פעם לא חשבה על זה ככה. אז הקשבנו לשיר שלושתנו סביב השולחן במטבח ושירה התחילה לבכות.

ואכלנו ארוחות ערב עם חביתה עם פטריות ובצל ירוק שנעמי הכינה שהייתה מאוד טעימה, וגם סלט גדול וגם טוסטים מהלחם ששירה הביאה. וראינו קצת "ארץ נהדרת" שלא ממש היה מצחיק חוץ מאלי פיניש שעשה את פבלו רוזנברג. ואני הפסדתי חלק מהמערכון הזה כי קמתי להציע את המיטה לבנות עם כלי המיטה שבדיוק כיבסתי שהתייבשו מול המאוורר די מהר. ואז הלכנו לישון, ושירה התעכבה עוד קצת על הספה בסלון ולקחה ליד את "ההיסטוריה המצולמת של המאה העשרים" שהיה מונח שם על השולחן, והביטה בו אני לא ידוע כמה זמן כי לפני שנרדמתי עוד ראיתי את האור דולק בסלון.

(בני ברק, ערב פורים, תשפ"ד)