ביום האחרון לחופשה שלנו בכרתים, בדרך לשדה התעופה בהרקליון עצרנו לבקר בקנוסוס. קנוסוס הוא האתר השני הכי מתוייר ביון אחרי האקרופוליס של אתונה.  הגענו בשעות אחר הצהריים. מגרש החנייה העצום היה כמעט ריק. הבנות הפתיעו אותי בכניסה כששלפו את כרטיסי הסטודנט שלהן כדי לזכות בהנחה. די סמוך לכניסה החלה מרחפת מעלינו תחושה מוזרה. אמנם לא הבנות ולא אני איננו ארכאולוגים, וגם לא מבינים בזה כלום, אבל אנחנו באים ממקום שיש בו שפע של אתרים ארכאולוגיים, והיינו באחד או שניים מהם. זה לא נראה ככה. זה נראה כמו שנעמי אומרת "אתר מומצא". והתחושה המוזרה הזו השתלטה עלינו לגמרי, ולבסוף התעצמה והפכה לתחושה של רמיה. שהובילה לאיבוד עניין, ודי מהר מצאנו את עצמינו אוכלים גלידה בקפיטריה שבסמוך ליציאה.  אם אני זוכר נכון זה היה גלידה בטעם וניל. כולנו טעם וניל.

קנוסוס היה המרכז המסחרי והפוליטי של התרבות המינואית (Minoan civilization) שהתפתחה בכרתים  (3,100 – 1,100) במהלך תקופת הברונזה, שקיבלה את שמה משמו של מינוס המלך המיתולוגי של האי על ידי הארכיאולוג הבריטי שהכי מזוהה עם  האתר שאחראי לחפירתו  במשך שנים ארוכות –  ארתור אוונס (Arthur Evans).

כשהיה אוונס בן 34 הוא  מונה לאחראי על האוסף הארכאולוגי של מוזיאון אשמולאן  (Ashmolean) באוקספורד.  הוא נטה לחשוב שיתכן וזיהה סימנים למערכת כתב קדומה על גבי כמה אבני חותם שהיו באוסף. כשהתברר לו שמקורן של האבנים בכרתים החליט לנסוע לאי ולמצוא ראיות לכך. זה היה בשנת 1894. במהלך ביקורו שם הוא הגיע  לאתר בקנוסוס שחפר ארכאולוג מקומי בשם מינוס קאלוקאירינוס (Minos Kalokairinos) עוד משנות ה-70 של המאה ה-19 וגילה שם מבנה (מה שכיום ידוע כארמון). המקום מצא חן בעיני אונס והוא קנה את האתר. ממש כך. הוא היה איש עשיר ויכול היה להרשות את זה לעצמו, אז הוא קנה את קנוסוס והתחיל לחפור שם.  והוא חפר, וחפר, והפעיל הרבה דמיון, ושיחזר  ושיחזר בלי הרבה קשב לאדמה ולמה שהיא מכילה, ולמה שהיא לא מכילה.

The so-called “Throne Room” complex, before “reconstitutions” in 1900 (above), and after in 1930 (below)

בתחילת השנה נפתחה במוזיאון אשמולאן באוקספורד התערוכה Labyrinth: Knossos, Myth & Reality. בעיתון הגארדיאן התפרסמה כתבה על התערוכה תחת הכותרת:  “Half–bull, half-truth… How English archaeologist claimed credit for discovering home of the minotaur”

נאנו מרינטוס (Nanno Marinatos) היא היסטוריונית כעוסה. היא מאוד כעסה כשקראה את הביוגרפיה שכתב אלכסנדר מקגיליבריי (Alexander MacGillivray) על ארתור אוונס. ומה כל כך הרגיז אותה?  שמקגיליבריי מתאר את אוונס באופן מאוד לא מחמיא כאדם מרושע, אמביציוזי, מניפולטיבי וגחמני, ששחזר את הארמון בקנוסוס ללא כל ביסוס. וזה ממש לא נראה לה מתיישב עם העובדות. ומדוע? משום שהיא בדקה את העובדות בעצמה, ושנית "וחשוב יותר" כך היא אומרת "אבא שלי היה שם". נאנו גדלה כשעל שולחן העבודה של אבא שלה תמונתו של אוונס. הם היו מיודדים והתכתבו רבות (לאורך כל השנים שלאחר מות אשתו – הוא היה אז בן 42 –  נהג אוונס לכתוב את מכתביו על נייר עם מסגרת שחורה). אבא של נאנו היה מנהל המוזיאון הארכאולוגי בהרקליון בזמן שאוונס חפר את קנוסוס, והוא היה עד לכל מה שנעשה באתר וכתב על זה גם דוחות. בהתחלה (כשהיה בן 29)  רוב השחזורים היו טובים בעיניו ורק לגבי מיעוטם היה סקפטי, אבל כמה שנים אחר כך  (כשהיה בן 33) הוא היה משוכנע בהם ממש וקיבל לגמרי ואת העובדות שהיו בסיס להן. זה כנראה הספיק לנאנו כדי להתיישב ולכתוב עוד ביוגרפיה על ארתור אוונס, הפעם כזו שמחבקת אותו כמו שחיבק אותו אבא שלה.

(בני ברק, נובמבר 2023, מלחמה: חטופים, חיילים מתים, קשה מנשוא)