ב-13 באפריל 2013 באחד הרחובות בפרברי קייפטאון זוולטו מטטואה (Zwelethu Mthethwa) חבט ובעט בברוטאליות למוות באישה צעירה בת עשרים ושלוש – נקופילה קומאלו (Nokuphila Kumalo) שמה. המעשה נקלט במצלמות אבטחה וגם היו לו גם עדי ראיה, ונגד מטטואה הוגש כתב אישום באשמת רצח. המשפט התנהל בעצלתיים ולבסוף במרץ 2017, ארבע שנים לאחר הרצח ושלוש שנים לאחר שהתחיל המשפט מצא בית המשפט את מטטואה אשם וגזר עליו 18 שנים בכלא.
בחודש דצמבר 2016 עלתה במוזיאון תל אביב תערוכה. שם התערוכה "בנוגע לאפריקה", זו הייתה תערוכה הקבוצתית רחבת ההיקף שהציגה אמנות הנוצרת היום באפריקה. בתערוכה הוצגו בין השאר צילומים של הצלם הדרום אפריקני הידוע זוולטו מטטואה. כן, מטטואה הוא צלם דרום אפריקאי ידוע. עכשיו משהורשע תוך כדי התערוכה נשאלה השאלה מה עושים. ביום שלישי ה- 18 באפריל כינס המוזיאון סביב השאלות האתיות העולות מהמקרה חסר התקדים הזה. נעמי ואני היינו שם. זה היה מאוד מעניין.
דיברו שם כל מיני אנשים, חלקם היו בעד להוריד את התמונות מן הקיר בטענה שהמוזיאון צריך להביא לידי ביטוי את עמדתו ביחס לרצח בכלל, ולרצח של נשים בפרט, וכנגדם טענו אחרים שגם קאראווג'ו רצח אדם במהלך קטטה, אז מה נסיר את תמונותיו? ועוד הם טענו "למעשה האוטונומי של האמנות", ולניתוק הקשר שבין היצירה לבין האמן. מה שבחר המוזיאון לעשות בסופו של דבר הוא להשאיר את התמונות על הקיר ותלות לצידן טקסט במספר את השתלשלות הדברים.
סנארי סור מר (Sanary-sur-Mer) הוא כפר קטן ברביירה הצרפתית לחוף הים התיכון בין טולן למרסי. לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933, אינטלקטואלים ואמנים גרמנים ואוסטרים רבים חיפשו מקלט בצרפת, שנראתה להם אז כמדינה בטוחה, והתיישבו שם: ליון פויכטוונגר, ולטר בנימין, ברטולד ברכט, שטפן צוייג ועוד רבים אחרים. רובם ככולם יצאו בגלוי ובנחרצות כנגד היטלר והמשטר הנאצי בגרמניה, אבל לא תומס מאן שגם נמלט לשם. מאן סרב לעשות זאת, למרות הלחצים שהופעלו עליו, הוא חשש שהדבר יוביל להורדת ספריו מן המדפים בגרמניה. הוא חשש שאם ירים קולו נגד המשטר הוא יאבד את קוראיו הגרמניים. "המילים שיכתוב תהינה מילים מתות על נייר. הן תהיינה תלויות במתרגמים. והוא יהיה לעד ברשימה השחורה של הנאצים". מאן היה חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929.
על האונייה לארצות הברית כשהוא ממלט עצמו מאירופה כל מה שרצה מאן זה להמשיך לכתוב. כל בוקר קטיה אשתו ואריקה ביתו הבכורה היו מחפשות לו מקום בו יוכל לשבת ולכתוב. לא הוא חיפש לעצמו מקום, אשתו וביתו עשו זאת עבורו, והן טיילו על הסיפון סביב סביב ומידי פעם בפעם בדקו מה שלומו. שני האנגלים שהיו בתאו השתוממו "ראיתי איך אשתו וביתו של הגרמני מתזזות סביבו?"
ארצות הברית קיבלה את פניו בחום ובכיבודים: אוניברסיטת הרווארד העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד לצדו של אלברט איינשטיין, ואוניברסיטת פרינסטון הציעה לו משרת פרופסור במחלקה לספרות. וכשעזב את פרינסטון עבר לחוף המערבי ושכר את שרותיו של אדריכל ידוע, גם הוא מהגר יהודי מגרמניה יוליוס דוידסון, שהקים לו שם בית מידות עם מדשאות מלוקקות, "הוא נראה כמו בית מירחון". אחיו הינרייך שהיה דל אמצעים, ניסה לומר לו משהו על השפע הלא נכון במקום הזה "אבל תומס היה נחוש להתעלם ממאמצי אחיו לגרום לו תחושת אשמה".
אחרי המלחמה נסע למסע הרצאות באירופה. תוך כדי המסע כשהיה בסטוקהולם בנו קלאוס התאבד בעיר קאן. תומס לא טרח לקחת חלק בסידורי ההלוויה שלו, תחת זאת חזר לחדר העבודה שלו והמשיך לכתוב. כשאשתו ראתה את זה היא השתנקה. הוא גם לא היה מוכן לסתות מתוכנית טור ההרצאות שלו ולא טרח לנסוע להלוויית בנו.
בנו מיכאל כתב לו: "אני בטוח שהעולם אסיר תודה לך על תשומת הלב המלאה שהקדשת לספרייך, אבל אנחנו ילדיך לא חשים שום הכרת תודה לך, גם לא לאמנו שישבה לצידך. קשה לי לזקוף לזכותכם את העובדה שאתם שניכם ישבתם לכם במלון הפאר שלכם בעוד אחי נקבר באדמה. לא סיפרתי לאיש בקאן שאתם נמצאים באירופה. לא היו מאמינים לי."
במסגרת אותו מסע באירופה כשהמלחמה הקרה הולכת וצוברת תאוצה, התבקש מאן מן האמריקנים שלא לבקר במזרח גרמניה. אם יענה לבקשת אמריקה, שהייתה לו לבית להימלט אליו וקיבלה אותו בחיבוק גדול, ייתפס על ידי חבריו הסופרים השמאליים הגרמניים כמשת"פ של אמריקה. עמדה בפניו הבחירה בין השמצתו כסופר שמכר את כבודו לטובת הנוחות של קליפורניה, לבין שייתפס אל ידי האמריקנים ככפוי טובה ובוגד. הוא נסע למזרח גרמניה. הוא העדיף להתפס ככפוי טובה ובוגד מאשר להיות מושמץ כסופר.
סמוך למותו התפרסם בעיתון גרמני מכתב שכתב לידיד שחזר לגרמניה שבו הצהיר שאין לו שום חשק להניח את עצמותיו באדמה אמריקנית נטולת נשמה, שלה אינו חב דבר. זו הייתה האמת. הוא חייך לנוכח הרעיון שנדרשו לו שבע וחצי עשורים עד שהיה מסוגל לומר אמת בחופשיות."
האמת שלאחר שקראתי את כל זה בביוגרפיה של קולם טוינבין על תומס מאן "הקוסם", גם לי אין שום חשק להניח את עיני על שורות שהוא כתב. וממש לא בא לי לשמוע על מהותה האוטונומית של יצירת האמנות במנותק מן האמן שיצר אותה, וגם ממש לא בא לי לראות אף תמונה של זוולטו מטטואה, אבל את כל התמונות של קרוואג'יו.
(בני ברק, נובמבר 2023, מלחמה. "מלחמה כבדת ימים כבדת דמים")
