ב-13 למאי 1787 הפליגה מנמל פורטסמות' שבדרום שבאנגליה הספינה סקרבורו (Scarborough) והגיע 252 ימים אחר כך למפרץ בוטוני (Botany Bay) בסידני שבאוסטרליה. היא הייתה אחת מאחת עשרה אוניות ה"צי הראשון", שיצאו במסע חלוצי להגליית נידונים אנגלים, רובם לונדוניים, לרצות את עונשם באוסטרליה.

היו שם על אוניות הצי הראשון 753 נידונים. הייתה שם אליזבט בקפורד בת השבעים שנענשה בשבע שנות הגליה על גניבת חמישה קילוגרמים של גבינת גלוסטר; וגם הפועל תומס האוול שנשפט גם הוא לשבע שנות גלות על "גניבה נפשעת של תרנגולת חיה…ותרנגולת מתה"; וגם

אליזבת פאולי מובטלת בת 22 שגנבה קוטלי חזיר, קמח וצימוקים, וגם שני קילוגרמים של חמאה ונשפטה למוות בתליה, אולם היא זכתה לחנינה ונשלחה לאוסטרליה; וגם ג'ון וייזהאמר בן החמש עשרה שחטף חפיסת טבק הרחה מבית מרקחת והוגלה לשבע שנים; וגם דורותי הנדלנד, סוחרת סמרטוטים בת שמונים ושתיים, שנידונה גם היא לשבע שנים באשמת שבועת שווא. בהתקף של ייאוש וטירוף היא תלתה את עצמה במפרץ בוטני והפכה למקרה ההתאבדות הראשון המתועד באוסטרליה; והיה גם תומס ג'וזף שתקף אישה נשואה ברחוב לונדוני "והטיל עליה אימה" וחטף ממנה את מטפחתה ששוויה שני שילינג, ונדון למוות. אחרי שבילה חמש שנים בכלא הוא הועלה על סיפונה על הסקרבורו, יחד עם עוד 207 נידונים.

האוניות לא נבנו במקור להעברת אסירים, והן הותאמו לשם כך: נבנו מחיצות עבות וחזקות מלאות במסמרים ונקובות בחרכי ירי לשם ירי במקרה של הפרות סדר, נבנו דרגשי שינה וסבכות ברזל. האסירים הוחזקו כבולים רוב הזמן מתחת לסיפונים בתאים שלא היו בהם אשנבים או חלונות צדדים,  בעלטה מוחלטת שכן אסור היה להאירם בנרות או בפנסים מחשש  לשריפה. כל ארבעה שכבו בשטח שגודלו כמיטה זוגית. הם זכו לנשום אוויר צח רק באמצעות מפרש שכוון להזרים את האויר במורד פתחי הסיפון. תאיהם שרצו פשפשים, עכברושים, כינים ותיקנים. ריח זוהמה קשה עלה משיפולי הספינה מנזיד מהביל של מי ים מעורבבים בשתן, קיא, צואה, מזון מרקיב, ועכברושים מתים. הם סבלו קשות ממחלת ים. לא היה להם מושג לאן מועדות פניהם, "אם היו אומרים להם שהם עומדים להישלח לירח "כותב מבקר האמנות רוברט יוז, "לא הייתה תחושת האבדון והעקירה והפחד שלהם מחריפות – את הירח ניתן היה לפחות לראות  מאנגליה, מה שאין כן לגבי מפרץ בוטני".

אחרי שהסקרבורו פרקה את "המטען האנושי" שלה, הוסרו דרגשי השינה, המחיצות, וסבכות הברזל והושלכו כדי לפנות מקום לתה שהיה צריך להעמיס עליה בסין לפני שתפליג בחזרה לאנגליה, ותצא לעוד סבב של הגליה שנתיים אחר כך כאחת מספינות "הצי השני לאוסטרליה"  (The Second Fleet).

המסע השני הזה היה מסע נוראי, התנאים על הסיפון היו קשים, והיחס לנידונים היה אכזרי ומתעלל במיוחד. כרבע מבין כאלף הנידונים שהיו על הספינות מתו במהלך ההפלגה, ועוד רבים מתו בשבועות הראשונים לאחר הגעת הספינות למפרץ סידני. כך מתאר העיתון Sydney Cove Chronicle את הדברים: מראה היורדים לחוף של מי ששרדו את המסע הנוראי הזה לא יכול היה שלא להחריד את מי שצפו בהם. האנשים האומללים האלה שעלו על החוף בקושי הצליחו להזיז יד או רגל. מי שלא יכלו לשאת את עצמם זחלו על ארבע. חלקם היו מעולפים ונישאו על ידי מי שיכול לשאת אותם. מי שמפאת ייסוריהם לא יכלו לזוז נזרקו מן הספינות כשקי קמח. לחלקם לא הייתה אפילו הזדמנות לעזוב את בית הכלא הצף הזה וכשעלו לסיפון האויר הצח האיץ את פטירתם. המראה השערורייתי ביותר בעיני העיתון היו סימני הברזלים על רגלי הנדונים, שחלקם היו כה עמוקים שאפשר היה כמעט לראות את העצמות.

בדרכה של הסקרבורו לסין כדי להעמיס את התה בתום מסעה הראשון, היא נתקלה בכמה איים לא מוכרים. האיים יקראו על שמו של קברניט הסקרבורו בשני המסעות הצי לאוסטרליה – ג'ון מרשל.

ב- 23 במרץ 2021 כתבה שירה מיל לרני רהב:

שלום רן,

שמי שירה. אבא שלי, ירון חוגג את יום הולדתו ביום שבת הקרוב. אנחנו גרים בקרבת מקום למקום עבודתך ואבא שלי יושב כל בוקר בארקפה בית אסיה. בדרכו לקפה הוא עובר ליד שלט החנייה שלך ברחוב ברקוביץ.אבא שלי מסתכל על כותרת המשרה שלך שמתנוססת על השלט בקנאה גדולה: "קונסול של איי מרשל", והוא מככב כחלום קריירה אצלינו בבית כבר זמן מה. רציתי, לכבוד יום הולדתו לשאול האם תוכל לכתוב לו איחולים ליום ההולדת עם חתימה או משהו אישי זה ישמח אותו מאוד

תודה רבה וחג שמח!

שירה

 

רני רהב הוא קונסול הכבוד של איי מרשל בישראל. הוא לא טרח לענות לשירה.

(בני ברק, אוקטובר 2023, מלחמה)