הסוציולוג הנודע ארווינג  גופמן טבע בספרו Frame Analysis" (1974)" את המונח "מסגור" (Framing). לפי גופמן, חווית המציאות שלנו מתווכת באמצעות מערכת של "מסגרות". מה שאנחנו קוראים לו הקשר, או מסגרת התייחסות. רופא משפחה  עשוי לומר, "מה שלומך?" כשאתה נכנס לחדרו, כדי לייצר מסגרת נינוחה לביקור, אבל הוא לא באמת רוצה לדעת, כשאתה מתיישב מול השולחן שלו הוא צריך לשאול, "מה הבעיה?" כדי לגלות מה שלומך. רמזי מסגרת מגיעים לא רק מהתנהגותם של האנשים המעורבים בסיטואציה, אלא גם מהמסגרת שבה הם נמצאים.  במשרד, למשל, בשונה מהסלון הביתי האוירה עסקית ולא אישית. לפיכך, איש עסקים עשוי לשחרר את העניבה שלו במהלך שיחה ידידותי במשרדו, תוך שימוש ברפיון הזה של העניבה כדי לנסח מחדש את מסגרת הפגישה כפחות פורמלית ולחוצה, ויותר נינוחה ומשוחררת. או פרסומת למכונית  עשויה לשאוף למסגר את הנהיגה כפעילות מהנה וכיפית במהותה על ידי שיוכה לסמלים מוכרים של משחק ופנאי כגון חוף ים. המסגור הפך מאז למושג פורה במיוחד במגוון רחב של תחומים.

דניאל כהנמן ועמוס  טברסקי עשו בו שימוש כדי לברר כיצד מסגור של בעיות משפיע על קבלת החלטות בתנאים של אי ודאות. במאמר מפורסם Prospect Theory: An Analysis of Decision under Risk (1979) הם הראו כי בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב, שההחלטה המתקבלת בתהליכי קבלת החלטות היא רציונאלית ואיננה מושפעת מהאופן בו מוצגת הבעיה, היא דווקא כן מושפעת. הם הראו כי אנשים מקבלים החלטות בהתאם לאופן שבו הוצגו בפניהם אפשרויות הבחירה וכינו את ההטיה הקוגניטיבית הזו  "אפקט המסגור". "אפקט המסגור" קורה כאשר מוצגות לאנשים שתי אפשרויות בחירה בין שתי אופציות זהות  הם יבחרו  בזו "הממוסגרת" באופן חיובי ויעדיף אותה על פני זו "הממוסגרת" באופן שלילי. כלומר כאשר מציגים לנו את הרווח האפשרי ולא ההפסד האפשרי. הצגת התוכן בצורה כזו גורמת לנו לרצות את הרווח מכיוון שאנחנו נמנעים כמה שיותר מהפסדים. מכיוון שאנחנו רוצים להימנע מהפסדים בטוחים אנחנו תמיד נחפש אפשרויות ומידע עם רווח מסוים. כך למשל בהצגת שתי אפשרויות שקולות של דגני בוקר חדשים: "דגני בוקר החדשים מכילים 35% פחות סוכר", או "דגני הבוקר החדשים מכילים עדיין 65% סוכר". בני אדם יבחרו באפשרות הראשונה, החיובית, ולא השלילית. או יותר אנשים יתמכו במדיניות כלכלית אם שיעור התעסוקה יהיה מודגש יותר מאשר שיעור האבטלה. ובאופן כללי יש מחקרים שמראים גם כי הרגישות לאפקט המסגור עולה עם הגיל, ככה שאני אמור להיות מאוד מאוד רגיש לאפקט הזה. אני וגם חברי עידן.

כשעידן, חברי מזה כחמישים שנים, ואני הולכים לעשות ספורט במכון הכושר שבמרכז ויצמן זה תמיד נגמר בקפה. אבל זה לא תמיד כולל את הספורט. אין לנו ממש חיבה לספורט הזה של חדר הכושר, אבל יש לנו חיבה גדולה לקפה (עבור עידן זה קפה וסיגריה) שאחרי. אנחנו תמיד נפגשים בזמן שקבענו (שנינו פריקים של עמידה בזמנים) בפתח המכון, נכנסים לאימון לא ארוך וממהרים לקפה. ולפעמים מגיעים בזמן לפתח המכון מציצים לתוכו בייאוש מסתכלים אחד על השני ומבינים שהיום זה לא, מסתובבים כלעומת שבאנו ויורדים לקפה.

תמיד כשאנחנו מתאמים הליכה למכון בוואטסאפ אני כותב לעידן: "חברי, נלך להתאמן היום"? וכשעידן כותב לי הוא כותב: "הלו חבר ספורטאי-על, הולכים היום?" או שהוא כותב:  "גוד מורגן יורגן, יש מצב לאימון היום?" או "קוקי, הולכים?" או "אהלנוס אתלטוס, חמש?". מתברר כי אנחנו בהיסח הדעת לא רק שלא טורחים למסגר את הפעילות המשולבת שלנו  – אימון וקפה  – באור חיובי (יכולנו לכתוב למשל זה לזה "נלך לשתות קפה היום?"), ההפך הוא הנכון – אנחנו מקפידים דווקא על מסגור שלילי, אבל זה לא פוגע כהוא זה בפעילות המשולבת הזו, שאנחנו מאוד מאוד מקפידים עליה.

"חברי היקר מאוד, אנחנו בדיוק בשדה התעופה של אתונה בדרך הבייתה אפשר לקבוע למחר? מתגעגע."

(בני ברק, חול המועד סוכות, תשפ"ד, שירה ברומא, נעמי והדר נסעו לברברה)