בדברי הפרידה שנשא אהרון ברק עם פרישתו מכס המשפט  אחרי עשרים ושמונה שנים בבית המשפט העליון, הוא התייחס לקושי שבפרידה ש"יש בה עצב ושימחה. יש בה קבלת מרותו של שלטון המשפט כשופט. יש בה השלמה עם דרכו של עולם". לפני כמה ימים ראיתי למה התכוון כשדיבר על עצבות ועל ההשלמה עם דרכו של עולם.

ישבתי אחר הצהריים בארקפה באבן גבירול ליד הבית, כשראיתי את אהרון ברק שנורא הזקין (בדקתי בויקיפדיה – הוא בן שמונים וחמש) הולך עם מקלו ברחוב ומגיע  לפתח ה"בייקרי" – בטח רצה לקנות איזה מאפה טעים, או אולי עוגת שמרים טעימה  –   מגיע ומתבאס למצוא את המקום סגור. הוא השתהה, מביט במבט  מתאווה ועצוב בוויטרינה ובמאפים מעבר לזכוכית אליהם לא יגיע. נואש הוא הסתובב וחזר כלעומת שבא במקלו. ותוך כדי שאני מביט בעצבות המתפשטת על פניו של ברק, שמעתי  ברדיו סיפור עצוב הרבה יותר, שסיפרה חדווה הרכבי על לאה גולדברג.

יום אחד התקשרה חדוה הרכבי ללאה גולדברג. זה היה בשעה שתיים. "איך את מצלצלת בשתיים בצהריים את לא יודעת שאנשים ישנים!?", נזפה בה גולדברג. הרכבי התנצלה נורא וכנראה משהו בקול שלה או בהתנצלות שלה דיבר אל גולדברג, והיא אמרה: "אם כבר צלצלת אז בואי ונקבע". גולדברג הייתה האדם הראשון שחדווה הרכבי באה אליו עם השירים שלה, והיא גם הייתה הראשונה שפרסמה את שיריה של הרכבי בעיתון "על המשמר". הן היו נפגשות לעיתים קרובות. מידי שבוע, לפעמים עם שירים, לפעמים בלי השירים. זה היה בסוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים. הרכבי הייתה בת שלושים, וגולדברג מבוגרת ממנה בדיוק בשלושים שנים הייתה בת שישים. המפגש הזה היה בשבילי באמת משהו מיוחד במינו, מספרת הרכבי, זו הייתה תקופה של שינויים, כל מיני שינויים, של התפתחות אחרת, ככל שאתה מאבד את שיווי המשקל שלך, אתה נעשה יותר ויותר רגיש, ויותר ויותר קרוב לרגישות ולאנושיות של האחר. ולאה הייתה בשבילי מקום של רגישות מסמרת שיער. היא הייתה מקום של חוכמה, מקום של תביעת עין אלוהית, מקום של שקט, של קרבה. פעם אחת לאחר פגישה שהייתה לנו, כבר יצאתי ללכת הביתה. זה היה כבר אחרי זמן שיותר ויותר הכרנו, יותר ויותר שוחחנו על דברים אחרים, על ציור על מוזיקה, וכבר ירדתי לדרך הביתה, ולאה יצאה למרפסת ללוות אותי במבט. והייתי כבר על הכביש ללכת הביתה, והסתובבתי לכיוון שלה ונופפתי לה ככה ביד לשלום, והיא ככה חייכה, וככה אמרה לי: אני רוצה להגיד לך משהו שלא אמרתי אף פעם לאף אדם בעולם: דלת ביתי פתוחה בפנייך תמיד.

פסטיבל המשוררים האחרון במטולה, פסטיבל המשוררים ה- 24, נדחה ממועדו הקבוע בחג השבועות לתחילת יולי מפאת הקורונה. ובניגוד למסורת המשפחתית ארוכת השנים לפסטיבל הזה נסעתי לבדי – תמר הייתה בלונדון, נעמי הייתה בגדיד בלוטן, ושירה הייתה עסוקה במלצרות בהנריאטה. אבל כמיטב המסורת כן ישנתי אצל אורית וניצן. בחדר של אודי.

הפסטיבל הוקדש לנתן זך במלאת שנה למותו, תחת הכותרת "רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה". ואחד המושבים הוקדש להרכבי בהגיעה לגבורות. השתתפו בו כל מיני אנשים גם הרכבי  עצמה, וגם אלי גורנשטיין, שקרא חלק משירה "עד שוב אשמע אותך", שהוא שיר קינה לבנה המת מיגו. מיגו הוא  הכינוי של בנה של הרכבי – אלישע – שמת "מתאונת ירי", כך נכתב בכל מקום, לפני כמעט עשרים שנים כשהיה סטודנט לקולנוע בסם שפיגל. זאת  קינה שוברת לב. הקריאה של גורנשטיין, שהייתה מבחינתי שיאו של הפסטיבל כולו, מרגשת, מדהימה, מהפנטת, הופכת את הבטן, והיו בה תועפות של עצבות.

(תל אביב, ינואר 2022, הבנות עושות טובה לאביהן ומוכנות לאכול מרק עדשים ירוקות טעים שהכין)