ב-1 באוקטובר 1926 הגיע מרסל דושאן לאחד הרציפים בנמל של ניו יורק כדי לקבל חבילה גדולה שהגיעה עבורו מפריז. בחבילה כמה פסלים ששלח אליו חברו הטוב קונסטנטין ברנקושי (Constantin Brâncuşi). פקיד המכס פתח את החבילה התבונן בפסלים והתעכב על אחד מהם שהיה חשוד בעיניו – "ציפור בחלל", וקבע שזה ממש לא נראה כמו ציפור, ולא בחלל, זה נראה היה לו יותר כמו איזה כלי מטבח, או משהו שקשור לבית חולים. לפיכך הטיל עליו מס בגובה 40% ad valorum – כלומר מערכו של הדבר הזה, שלא היה ברור מהו, אבל היה ברור שזו לא יצירת אמנות, שכן יצירות אמנות המגיעות בשערי ארצות הברית פטורות ממס. מה שהתפתח מן האירוע הזה במהלך השנתיים שלאחר מכן היה לאחד מן הקרבות המשפטיים המצוטטים ביותר הנוגעים להגדרת האמנות מהי, ולשאלה האם פקידי ממשל הם שצריכים להכריע בכך. בית המשפט הכריע בסופו של דבר לטובת ברנקוזי, לטובת הכרה בזרם חדש באמנות שבו יש מקום גם לפסל המציג את המהות הציפורית של הציפור, המתמקד בתנועה של שלה, בלי כנפיים, בלי נוצות, בלי ראש, שבו רק תנועת הגוף המאורכת נשמרת. תמצית הדברים.

ברנקוזי נולד ברומניה. כשהיה בן 27 עזב את מולדתו והלך ברגל לפריז כדי להשלים את לימודי האמנות שלו. שלוש שנים אחר כך הוא הצטרף לסטודיו של אוגוסט רודן ונראה היה שהקריירה שלו מובטחת, אלא שאחרי חודש בלבד עזב. "שום דבר לא צומח בצילם של אילנות גדולים"  אמר. רודן אמנם מת בשנת 1917, אבל היה במובהק פסל של המאה ה-19. ברנקוזי היה אאוטסיידר בכל הנוגע לממסד האמנותי בפריז, ולא הייתה כל כוונה להעתיק, או להמשיך את רודן. הוא חיפש דרכים וצורות ביטוי חדשות לגמרי, וגם מצא. שנה אחרי שעזב את רודן ואת פסל הנשיקה שלו, הוא פיסל נשיקה משל עצמו  –  שני ראשים מרובעים מתנשקים –  וסימן את הכיוון של השינוי.

 

ברנקוזי (1908)

רודן (1886)

יש הקוראים לזה הפשטה. ברנקוזי קרא לזה אחרת: "יש אווילים האומרים שהעבודות שלי אבסטרקטיות, אך מה שהם מכנים אבסטרקט הוא הריאליזם הטהור ביותר, משום שהמציאות אינה מיוצגת על ידי הצורה החיצונית, אלא על ידי הרעיונות שמאחוריה, תמצית הדברים"

אנדראס רומבלר (Andreas Rumbler), דמות מוכרת בעולם האמנות שעבד הרבה שנים בבית המכירות כריסטי'ס (ועכשיו פרש וחבר לרשת הגלריות הבינלאומית Levy Gorvy) ניהל לפני כמה שנים את המכירה הפומבית בניו יורק בה נמכר הפסל הזה של ברנקוזי ב- 8.5 מיליון דולר. הפסל היה ברשותה של משפחה שווייצרית שהוא מכיר, מספר רומבלר, והוא שמח במיוחד ומאוד על המחיר שהצליח להשיג עבור הפסל. "הם קנו את הפסל לרגל הולדת בנם. ובאיזו שהוא שלב הם החליטו למכור אותו, אבל הם רצו לחכות שגם הוא יסכים למכירה. ואז כל המשפחה עמדה מאחורי המכירה הזו, והם אמרו כן עכשיו אנחנו מוכרים אותו. והוא מאוד שמח שהצליחו להשיג סכום מכירה שכזה כי זה היה להם מאוד קשה להיפרד מהפסל כי הוא היה מאוד משמעותי עבורם, הם היו קשורים אליו באופן אישי". כן, אנדראס רומבלר אתה צודק זה ממש קשה. משפחה ממש מסכנה משוויץ. ממש טרגדיה משפחתית, או עדות לניתוק  הכל כך גדול של עסקני עולם האמנות מהמציאות. תמצית הדברים.

אלישע חברינו  (מ"רלה ואלישע") קץ בנסיעות לחו"ל מטעמים מגוונים, שאת חלקם אני רואה איתו בעיין בעין. לפני כמה ימים יצאנו לעשות את המג'רסה שהוא שפך נחל דליות לכנרת. זהו מסלול קצר, לא מאתגר, יפה יפה, ומושך אליו רבים. אם אתה לא מגיע מוקדם בבוקר אתה עלול למצוא את עצמך הולך במים בין ערימות של ילדים והוריהם. אמרתי לאלישע שאגיע לאסוף אותם בחמש וחצי – שש, או אולי מוקדם יותר. אלישע אמר בנחרצות שלא לפני שש, כי ממש לא מתחשק לו אווירת טיסה לחו"ל. זה נורא הצחיק אותנו. אין במשפט הזה דבר מן העמידה בתור לבדיקה הביטחונית, אין שם את אי הנוחות במטוס, את התור הארוך בכניסה לארץ היעד, וגם לא את שוטר משטרת הגבולות שמחליט אם אתה נכנס או לא. אין שם את הגעגוע הביתה, ואין שם את ההכרה שבעצם ברגע שאתה יוצא מהבית אתה רוצה לחזור אליו, וממש אין שם את התהייה של למה בכלל צריך לעזוב את הבית למקומות שהם לא הבית ולרוב יותר גרועים מהבית, ועוד להתאמץ לשם כך. באמירה של אלישע לא היה דבר מכל אלה. הייתה לכאורה רק הסתייגות מהקימה באמצע הלילה כדי להגיע לטיסה. תמצית הדברים.

(תל אביב, יולי 2020)