ב-15 ביוני 1958 בניו יורק, עלו הצייר מרק רותקו אשתו מל ובתם הקטנה, על סיפונה של ה- USS Independence שהפליגה לאיטליה. הוא היה זקוק לטיול הזה כדי להתאוורר מהעבודה האינטנסיבית בסטודיו שלו. בערב הראשון ירד לשבת בבר, חיפש לו מישהו לשוחח איתו ומצא פלוני אחד ג'ון פישר (John Fischer). הוא סיפר לו על גורד השחקים סיגרם (Seagram) בלב ליבה של מנהטן שתכנן מיס ואן דר רוהה, ועל מסעדת היוקרה "ארבע העונות" הממוקמת בקומת הכניסה בו, ועוד סיפר לו כי קיבל הזמנה לצייר על קירותיה של המסעדה הזו והוא שוקד על הציורים האלה במרץ. ועוד סיפר לו שקיבל על עצמו את ההזמנה הזו עם כוונות מרושעות – "אני מתכוון להרוס את התיאבון של כל בן זונה שישב ויאכל שם".
את ההשראה לאופן שבו יעשה את זה קיבל במהלך הביקור באיטליה כשבפירנצה ראה את הספרייה הלורנציאנית שתכנן מיכלאנג'לו. כשראה את הפרוזדור המדכדך עם החלונות האטומים שלו המנתב את תשומת ליבו של העולה במדרגות לעבר אולם הקריאה, מן העולם החיצון אל הספרייה ואל מה שיש לה להציע – הספרים. באותו האופן הוא יהרוס לסועדים את התיאבון עם ציורים "שיגרמו להם להרגיש לכודים בחדר שבו כל הדלתות והחלונות חסומים, וכל מה שהם יוכלו לעשות זה לדפוק את הראש שוב ושוב בקירות"
בשנים האלה כבר עבר הציור של רותקו תהליך של הפשטה ושפת הציור שלו התבססה על כתמי צבע ששוליהם ממוסמסים מרחפים על רקע הבד. יש מי שרואים בהם הקרנה של שילוב מיוחד של קדרות רוחנית ויופי גדול. אני לא. ויש הרואים בהם כאלה המכילים את כל מרכיביו של הנשגב. אני לא. עבורי הם לא הרבה יותר מכתמי צבע על בדי קנבס גדולי ממדים. ההזמנה שקיבל נמדדה במטרים מרובעים. הוא נדרש לצייר כ – 50 מטרים מרובעים, הוא קיבל חופש מלא לעשות זאת כרצונו ובתמורה אמור היה לקבל 35,000 דולר, סכום פנטסטי בזמנו. רותקו תמיד רצה שהציורים שלו יהיו תלויים נמוך שהצופה יתקל בהם חזיתית. אבל בחלל המסעדה הזו ציורי הקיר אמורים להיתלות לפחות 1.4 מטרים מעל לראשי הסועדים, וכשהם יישבו יתכן ובכלל לא יראו אותם. היה לו ברור שהוא צריך לעשות דברים אחרת, שדף חדש באמנות שלו צריך להיפתח, שהוא צריך להעביר את היצירה שלו לתוך ממד חדש. אז הוא עשה מהפכה בציור שלו. עד אז צייר את כתמי הצבע המרחפים לרוחב הבד. כעת החליט כצעד מהפכני להעמיד אותם על הצד.
מסעדת ארבעת העונות נפתחה בטרם השלים רותקו את ציוריו. באחד הערבים הגיע עם אשתו מל לארוחת ערב. הם עברו בפואייה בו היו תלויות עבודות של ג'ואן מיטשל, פרנץ קליין וחואן מירו, עברו דרך הפרוזדור המפריד בין שני אולמות המסעדה, שם היה תלוי שטיח קיר עצום ממדים של פיקאסו, פנו שמאלה אל ה – Pool Room שעל קירותיו היה תלוי באופן זמני הציור של ג'קסון פולוק Blue Poles, (לכשיסיים רותקו את ציוריו הם יתלו במקומו על הקירות האולם הזה), והתיישבו על כיסאות הברנו (Brno chair), שעיצב לא אחר מאשר מיס דן דר רוהה, קרבו אותם לשולחן, לקחו לידיהם את התפריט המגוון, ובחרו מתוכו את המנות שיכין עבורם שף המסעדה Albert Stockli, מן הידועים בניו יורק באותה העת, ואכלו ארוחת ערב.
כשחזר באותו הערב הביתה היה רותקו נסער ביותר. הוא הרים טלפון למי שצריך היה והודיע שהוא מחזיר את הכסף שקיבל וחוזר בו מן ההזמנה. ציורי הקיר שלו שהיו כמעט גמורים לא יתלו על קירותיה של המסעדה. כל מי יאכל את האוכל הזה במחירים האלה אמר, לעולם לא יתפנה להסתכל על הציורים שלי. כאילו שהיה מופתע. כאילו שכל הזמן חשב שארבע העונות היא בעצם מסעדת פועלים, הגם שכמובן ידע מלכתחילה שההפך הוא הנכון.
רותקו אף פעם לא מכר את הציורים האלה. הוא העניק אותם למוזיאונים אבל היו לו תנאים. המשא והמתן עם הטיט גלרי היה ארוך ומתיש. רותקו התעקש שהציורים יוצגו בתערוכת קבע, ושיהיה גם לו חדר משלו כמו שהיו בזמנו בגלריה רק לטרנר, לפיקאסו ולמטיס. הוא הציע לתרום לגלריה 30 מעבודותיו, אבל לאור התנאים הגלריה סירבה, והסכימה לקבל רק שמונה מן התמונות שהיו אמורות להיות תלויות על קירות מסעדת ארבעת העונות, ולייחד להן חדר. ב-25 בפברואר 1970, ביום בו הגיעו הציורים לגלריה טיט בלונדון, רותקו התאבד. הוא נמצא מתבוסס בדמו בגלריה שלו בניו יורק ללא רוח חיים.

בתערוכה של משה גרשוני במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל אביב בשנת 1990, הוא הציג ציור ובו הוסיף את הכיתוב "יכולת לחזור לציור הפיגורטיבי, לא?" גרשוני כיוון את הדברים למרק רותקו. הוא הניח שהתאבדותו נבעה מהמבוי הסתום אליו הגיע הציור המופשט שלו, והציע לו את הנחמה שבציור הפיגורטיבי. ואני אומר "ביחיאת רותקו, יכולת לקחת את האמנות שלך קצת פחות ברצינות, לא?"
(תל אביב, 21 באפריל, יום ההולדת של אלישע 2020)
