פעם אחת שמעתי את דוד גרוסמן מספר שכשהוא פוגש בן אדם הוא קודם כל מחפש לראות אם יש בו ילד פעיל. פעם אחרת שמעתי את אתגר קרת מספר שכשהוא פוגש אדם הוא לא שואל את עצמו אם הוא נראה נחמד, או נדיב, או חכם, הוא שואל את עצמו האם הוא היה שורד את השואה. כשאני פוגש תינוק בוכה אני שואל את עצמי אם יש בבכי שלו נחישות. כשהבנות היו קטנות הייתי מוקף באימהות שידעו לזהות סוגים שונים של בכי: בכי של רעב, בכי של כאב שיניים, בכי של גזים. אני לא ידעתי לעשות את זה (אני גם אף פעם לא האמנתי להן ולהבחנות שלהן), אבל התמחיתי בזיהוי מידת הנחישות שבבכי. אם הייתי מזהה בכי לא נחוש, דמעות מעורבבות עם העמדת פנים, והרבה בכי של תינוקות וילדים הוא לא נחוש, הייתי פשוט מתעלם ממנו לגמרי, והוא היה גווע די מהר. בכי נחוש זה עניין אחר לסיפור אחר.
מצוות שילוח הקן הוא מצווה מוזרה ואכזרית. אם נתקלת בקן ציפורים, יש לשלח את הציפור ואז לקחת את הביצים, או הגוזלים. פעם אחת אלישע בן אבויה, שהיה תנא בסדר גודל עצום מבחינת צדיקותו ומבחינת חכמתו, היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם מטפס לראש הדקל ונוטל את האם על הבנים ויורד משם בשלום. למחרת ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש. על מצוות השילוח נאמר בפירוש בתורה ששכרה אריכות ימים. כיוון שההפך התרחש לנגד עיניו של אלישע, נתערערה אמונתו באל והפך כופר. הלך לזונה אמרה לו וכי אינך אלישע בן אבויה? עקר צנון מערוגתו בשבת ונתן לה, אמרה: אחר הוא. ומכאן דבק בו הכינוי – אחר.
פעם אחת היה רבי מאיר תלמידו של אחר, יושב ודורש בבית המדרש בטבריה. עבר אלישע רבו רכוב על סוסו ביום השבת. אמרו לו תלמידיו רבך בחוץ. פסק מן הדרשה ויצא אליו. שאל אותו אחר: מה היית דורש היום? אמר לו "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" ושאל אותו ומה דרשת? ומכאן ואילך הפליגו בהלכה, תוך שהם הולכים בשבת בטבריה, אחר רכוב על סוסו ורבי מאיר צועד לידו ומתפלפלים, כשרבי מאיר מנווט הדברים לדיון על ראשית ועל אחרית ומה יותר חשוב, ועל גורלו של אדם וכיצד נקבע, ועל כלי זהב וכלי זכוכית שנשברים ועל הסיכוי או אי הסיכוי לתקנם. ובעצם כל הזמן מכוון רבי מאיר אל הרצון שלו להשיב את אחר לחיק האמונה, ועל כך שלא ננעלו שערי תשובה ותמיד אפשר לתקן. ורבי מאיר בשלו ואחר בשלו, וככה הם הולכים, זה שואל וזה משיב, וזה משיב וזה שואל, עד שאמר אחר: "דייך מאיר!, עד כאן תחום שבת". אמר לו, מניין אתה יודע? אמר לו מפרסות סוסי שהייתי מונה והולך אלפיים אמה. רצה אלישע בן אבויה לעצור את רבי מאיר מלחלל השבת, אבל גם רצה לומר לו עד כאן, הנח לי, ידידי.
פעם אחת בשנת 1974 סיים משה שמיר לכתוב את הרומן הראשון שלו "הוא הלך בשדות" ומסרו לדפוס בספריית הפועלים. באותה התקופה הרהר בהמשך דרכו כסופר במסגרת הקולקטיב בקיבוץ והחליט לעזוב את קיבוצו משמר העמק. "גרשתי עצמי מגן העדן שלי", הוא כתב, "רעיתי ואני צררנו חפצינו בסדין אחד וירדנו מן הקיבוץ לעלות לתל אביב לחדר כביסה על גג". החברים ראו בזה בגידה של ממש ובספרית הפועלים הוחלט לבטל את הוצאת הספר. מאיר יערי מנהיג השומר הצעיר כתב למשה שמיר: "פרישתך מהקיבוץ נפלה עלי כמהלומה.. לנו החלוצים הוותיקים, לא יכולה להיות הבנה לפרישתך ולמניעיה. הפרישה היא יותר מידי מנקרת עיניים ומניעה הם יותר מדי חסרי משקל, כדי שנשתכנע. אנו שרפנו בנעורינו מאחורינו כל אניות וכל גשרים המרמזים לנסיגה. את דרך העבודה, הקיבוץ והתנועה העמדנו מעל הורים, מעל עניינים פרטיים…והנה שוב פעם חבר, כמו רבים שקדמו לו, סוער וכשרוני והוא הולך אחרי חולשתו"
בעצם הימים בהם עזב את הקיבוץ והוחרם ספרו כתב שמיר את סיפורו "על סוסו בשבת". סיפור המבוסס על המפגש של אלישע בן אבויה ורבי מאיר המהדהד את חווית עזיבתו את הקיבוץ, את בגידתו באידאל של החיים שם ואת החרם של אנשי השומר הצעיר. דמותו של משה שמיר התגלגלה בדמותו של אלישע בן אבויה שפרץ הגדר ונעשה לאחר. ורבי מאיר מייצג את קהילת השומר הצעיר ואולי גם שמו של מאיר מקשר בין התנא מאיר לבין מאיר יערי.
הפרשנות הביוגרפית הזו לסיפור של שמיר נראית לי חלשה. כי ב"דייך מאיר!" של אלישע בן אבויה אין נחישות. יש בה הרבה רוך של קרבה ושל חברות והערכה הדדית עמוקה, הערכה לאיזו אמת פנימית ויושרה. בעוד שבקריאתו של מאיר יערי למשה שמיר "דייך משה!" יש נחישות של ממש, וקור, וחד משמעיות, וחוסר הערכה, וזלזול. אם במקום להכריז על חרם הייתה יוצאת משלחת מן הקיבוץ לגג של משה שמיר בתל אביב כי "לא יכלו לשאת את הבושה", כמו ב"בלדה לעוזב קיבוץ" של רוטבליט, אפשר שהאנלוגיה הייתה תקפה.
אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שרבי מאיר שמע את ה"דייך מאיר!". כשנדרש רבי מאיר לעניין בני נח יוצאים מן התיבה אל עולם שחרב דרש תוך שהוא מצטט את דברי אליהו באיוב "וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ", שה' התעלם מעולמו והסתיר פניו "כדיין שמותחין כילה על פניו ואינו יודע מה נעשה בחוץ". זו לא רק פרשנות מרוחקת אלא זעקה מהדהדת – היכן הוא אלוהים? זועק רבי מאיר. אמרו לו חבריו: "דייך מאיר!" אבל גם כאן אני לא מזהה אצלם נחישות ב"דייך מאיר!" יש לי תחושה שזעקתו של מאיר באיזשהו מקום ובאיזושהי רמה היא גם זעקתם של המנסים להסותו, זעקה שאולי הם עצמם היו רוצים אבל לא יכולים להשמיע.
אבל זו גם לא הייתה הפעם האחרונה ששמע רבי מאיר את ה"דייך מאיר!". הוא שמע את זה גם מפיו של רבי יהודה. רבי מאיר דרש את הפסוק "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" לגנאי. נרדי הוא הבושם של הכלה, ורבי מאיר דרש שהכלה ניצלה את העובדה שהמלך נמצא במסיבה, והבאישה את ריחה, כלומר בגדה בו והנמשל הוא חטא העגל. אמר לו רבי יהודה: "דייך מאיר!". רבי יהודה גרס שאין לדרוש את הפסוק לגנאי, שכן זה עלול לחבל במאמציו של מורם של השניים רבי עקיבא להכליל את מגילת שיר השירים בכתבי הקודש ורצה שלא יווצרו מחלוקות בנוגע לספר הזה. אבל גם הדייך הזה איננו נחוש. זה דייך מלא הערכה לאמת פנימית ולמחשבה עצמאית כזו שלא נגררת לפוליטיקה של מאחורי הקלעים של התנ"ך.
גם בו, ברבי מאיר, הייתה אחרות.
(בין כסה לעשור תש"ף, תל אביב)
