בגלריה טיט יש עכשיו תערוכה של אדוארד ברן ג'ונס הצייר הבריטי הפרה-רפאליתי. נאספו שם ביחד לראשונה מזה שנים ארוכות, כך מתהדרת הגלריה, וכך מצהיר הברושור שלה, יותר מ-150 אובייקטים (מעניין כמה יותר?) – ציורים, ויטרז'ים, תכשיטים עיטורים ועוד, מכל שנות הקריירה שלו, למן היותו אמן אאוטסיידר עם מעט מאוד השכלה פורמלית באמנות, ועד להתבססותו כאמן הבריטי החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה ה-19. החלטתי שאני לא הולך יותר לתערוכות שכאלה. ראשית יש תמיד תור ארוך, ויש תמיד המון אנשים, ותמיד מאוד צפוף ואי אפשר באמת לראות את הדברים. שנית, וזה החשוב יותר אולי – אלו אינן תערוכת כפי מידת אדם. אני כצופה המבקר בתערוכה לא ממש מעניין את הגלריה. מה שמעניין את הגלריה זה הגלריה. כי מה פרוש לאסוף יותר מ- 150 פריטים. מי יכול להכיל את הדבר הזה? מי יכול באמת להתרשם מגודש שכזה? כי מה שמעניין את הגלריה זו לא היכולת שלי להכיל את הריבוי הזה, זו לא רגישות שמעניין אותה לפתח, מה שמעניין את הגלריה זה לדבר מעל לראשי עם גלריות אחרות, עם מוזיאונים אחרים ועם עולם האמנות כולו ולהגיד להם: הנה תראו איזו גלריה מעולה ומדהימה אני, תראו כמה אובייקטים אספתי. אספתי יותר מ-150 אובייקטים. נראה אתכם אוספים כל כך הרבה אובייקטים של ברנד ג'ונס. בחיים לא.

בטיט החלטתי לאמץ לי אסטרטגיה חדשה של ביקור במוזיאונים: כניסה, הפקדת התיק, הסתכלות ועיון מעמיק בשלוש תמונות, זהו. ויציאה דרך בית הקפה עם אספרסו ארוך (במידה והוא לא עמוס מידי, למרות שבדרך כלל הוא כן). וכך היה. נכנסתי לטיט פניתי ימינה (שמאלה זה התערוכה של ברן ג'ונס) ראיתי שלוש תמונות ויצאתי. כיוון שלא היו סביבן הרבה אנשים, וכיוון שהסתכלתי עליהן בעיון, הן השאירו עלי רושם עמוק, מה שלא יכול לקרות לי בתערוכה שנאספו בה יותר מ-150 פריטים.

התמונה הראשונה עליה הסתכלתי היית של הצייר האיטלקי ג'באני אנטוניו קאנאלה, המוכר בכינויו קנלטו (Canaletto)  London: The Old Horse Guards from St James’s Park (1749). שיש בה הרבה אנשים קטנים המטיילים להם בסנט ג'ימס פארק. אני אוהב להסתכל על תמונת עבר שכאלה ולחשוב על האנשים האלה ועל השיחות שלהם בפארק ועל החיים שלהם. התמונה השנייה שראיתי והכרתי היא דיוקן עצמי של וויליאם הוגארת ."Painter and his Pug" הוגארת צייר שלושה דיוקנאות עצמיים זה הדיוקן האמצעי שצייר ב-1745 כשהוא כבר אמן בשל בן 47.  צילום הרנטגן של הציור הזה מגלה שבתחילה צייר עצמו הוגארת חבוש בפאה של ג'נטלמן אנגלי ולבוש מקטורן (Waistcoat) עם כפתורי זהב. הוגארת כנראה התחיל לצייר את הפורטרט הזה כמה שנים קודם לכן. ואחרי ביקורו בפריז ב-1743 שבה נוכח והתרשם ממעמדם החברתי המבוסס של האמנים הצרפתיים ובהשפעתם התחיל לראות עצמו יותר כאמן של ממש, כאמן אינטלקטואל, יותר מאשר כג'נטלמן אנגלי שמצייר. ואז הוא חזר לציור ושינה אותו בהתאם כשהוא מרחיק עצמו מגינויי הג'נטלמן ומסיר מעל ראשו את הפאה, ובמקום המקטורן עם כפתורי הזהב הוא עוטה על עצמו מעיל ציירים חום.

התמונה שלישית שראיתי הייתה The Death of Major Peirson,  שצייר ג'ון קופלי (John Copley) בשנת 1783. הציור מתאר את מותו ההרואי שלוש שנים קודם לכן של הקצין הבריטי רב סרן פרנסיס פירסון בשדה בקרב. בלילה של ה-5 בינואר 1781 כוח צרפתי פלש לאי ג'רזי, שהוא אי בריטי בעל מיקום אסטרטגי בתעלת למאנש מול החוף הצרפתי. הבריטים בפיקודו של פירסון בן ה-24 הצליחו להדוף את הכוח הפולש. במהלך הקרב נהרג פירסון. התמונה מתארת את הרגע הזה. זה הציור שקיבע ועיצב את הזיכרון ההיסטורי של הקרב הזה גם אצל המלך ג'ורג' השלישי, שיום לפני הצגתו לציבור הקנבס נשלח לארמון בקינגהאם שם הסתכל עליו ג'ורג' השלישי במשך שלוש שעות, וגם אצל האנגלים, ובכלל. הוא מקבע את הזיכרון ההיסטורי למרות שקופלי צייר דרמה היסטורית תוך שהוא מכופף את העובדות ההיסטוריות לצורך כך. ההתרחשות בציור לא מתיישבת עם המקורות ההיסטוריים שנכתבו לגבי האירוע: פירסון נהרג לא במרכז הכיכר (הקיימת עד היום) כי אם בשוליה, משרתו השחור (שמי שדגמן אותו עבור קופלי היה משרתו השחור של ג'ימס קריסטי ((James Christie, זה מהמכירות הפומביות) היורה לעבר הצרפתי שהרג אותו כנראה לא היה. לפירסון היה אמנם תקציב להחזיק משרת, אבל כנראה לא ניצל את התקציב הזה מעולם. קופלי עצמו לא טרח לבקר בזירת ההתרחשויות וגם לא טרח לתחקר את החיילים שנלחמו בקרב הזה. הוא רצה לייצר דרמה היסטורית וכך עשה. סביר להניח שגם אם ננסה לגלות בצילום רנטגן את המאחורי הקלעים של הציור הזה נראה גם שם את אותו הרצון. לא נוכל למצוא איזו מוטיבציה "לאמת" היסטורית מתחת לצבע. מבחינה של ציורי הכנה לציור הזה ברורה למן ההתחלה ההעדפה של הדרמה ההיסטורית על פני  העובדות ההיסטוריות.

באותו האופן אם נצלם את הברושור של התערוכה של ברן ג'ונס בצילום רנטגן, לא נוכל לגלות שם איזו חשיבה מוקדמת עלי כמבקר, הם כבר מזמן מזמן הפסיקו לחשוב עלי. אני מזמן כבר לא בראש מעיניהם ואני מזמן לא מעניין אותם. ואם אני לא מעניין אותם, אז גם הם לא מעניינים אותי. מעט ילדותיות לא תזיק במקרה הזה. ובעצם בכלל.

(תל אביב, פברואר 2019)