נדמה לי שהיום זה פחות מקובל ופחות שכיח, אבל כשאנחנו היינו ילדים לילדים היו כינויים. לחלקם. כדי להבחין בין העופרים בשכונה שלנו ברחוב פועלי הרכבת בגבעתיים אז היה "עופר הג'ינג'י", "עופר ח֒סיד", ו"עופר ק֒טן". וכדי להבחין בין הטליות אז הייתה "טלי הג'ינג'ית" והייתה "טלי מהבניין" (הבניין החדש הגבוה היחיד ברחוב. שלוש קומות). והייתה לנו שכנה ערירית שקראנו לה "הפולניה". והיה את שלום מועלם שגר ממש לידינו ברחוב סירקין (בבניין של רמי וירש בן כיתתי) והוא היה בכיתה ביחד עם אחותי שכל יום  במשך שנים ניסתה להגיע לפניו בבוקר לבית הספר (בית ספר בורוכוב) ונכשלה. ככל שהקדימה לקום וללכת לבית הספר כך היא נדהמה לגלות שכבר היה שם. ההפך מפו הדוב שבא לבקר את חזרזיר והדלת הייתה פתוחה "וככל שהביט יותר פנימה, יותר לא היה חזרזיר בפנים". אבא קרא לו "הבוז'ישקה" (אלוהיםצ'יק). ובקבוצה של אבא ואמא שהגיעו לארץ באקסודוס היה צבי "כושי" וגם יעקב "השבדי" (שבזמן המלחמה היה בשבדיה). אבל נדמה שאחד משיאיו של הקסם הזה של הכינויים שייכים לאלפרד פוליצי –  "הינשוף"; טוני ספילוטו –  "הנמלה"; פרדיננד בוצ'ה – "הצל"; איניציו לופו – "השועל"; ראלף דניאלו  – "הספר"; מיקלה סינדונה – "הכריש" וקרמין לומברדוצי – "הדוקטור". גם אם הם לא מוכרים, אי אפשר לטעות בשיוך שלהם, הכינויים הנוצצים של חברי המאפיה האיטלקית.

מתברר שהעניין הזה עם הדין, הכתיבה והחתימה לא מסתיים ביום הכיפורים. יום "הושענא רבה",  היום האחרון של חול המועד סוכות, מכונה גם יום "חיתום הדין". ביום זה נמסרים הפתקים עליהם כתובים "פסקי הדין", שנכתבו בראש השנה ונחתמו ביום כיפור, ל"מוציאים לפועל" העליונים. משום כך נוהגים בקהילות אשכנז לברך ביום זה איש את רעהו בברכת "פתקא טבא" (פתק טוב) או ביידיש — "גוט קוויטל". ועל פי המסורת הקבלית יש גם לאדם הזדמנות חד פעמית בליל הושענא רבה להציץ אל הפתק הזה. עליו לצאת ולבדוק את צלו המוטל באור הירח. אם מבחין האדם שצלו שלם ומושלם סימן הוא שנכתב בספר החיים. ואם, לעומת זאת, יתבונן בצלו ויבחין שראשו חסר, יידע כי האל גזר את דינו למיתה השנה. נשמע כאילו סיפור עם שורשים בסיציליה.

אבל הסיפור על המנהג הזה מופיע בספרות חכמי ספרד ואשכנז. כמו למשל בספר "רזיאל המלאך", שאם להאמין למה שכתוב בהקדמה שלו זה ספר שנתן המלאך רזיאל לאדם הראשון ומיחסים לו גם כל מיני סגולות כמו להגן מפני שרפות. רבים מפקפקים בייחוס הזה כמו למשל רבי נחמן מברסלב שטוען שהספר איננו מהאדם הראשון וגם טוען שלא רק שאין בו כח להציל משריפה אלא שאירע כבר שהספר בעצמו נשרף. ואותם רבים כן מיחסים את הספר לרבי אלעזר מוורמייזא בן המאה השלוש עשרה, תלמידו של רבי יהודה החסיד.

נוהג ידוע ויפה בעיני אצלנו הוא לכנות סופרים בשם ספרים שכתבו: "בעל הטורים",  "בעל המאור", "בעל הסולם", "בעל התניא". רבי אלעזר מוורמייזא מכונה בגלל ספר אחר שכתב –  "הרוקח", מזכיר משהו, לא?

(הושענא רבה, תשע"ט, תל אביב)