ולרי צ'קלוב הוא גיבור ברית המועצות. טייס אמיץ לב ונערץ ששבר עם שיאי תעופה רבים, ראשון לטוס טיסה ישירה ממוסקבה לארצות הברית דרך הקוטב הצפוני, מרחק של 9,000 ק"מ. זה לקח לו 63 שעות. יום אחד בשנת 1937 הוא ביקר בעיר פרם הלך לשמוע את האופרה יבגני אונייגין באולם האופרה על שם צ'ייקובסקי. הזמרת שגילמה את הדמות של טטיאנה התכופפה לפנים לעבר נר שהיה שם והפאה שלה נלכדה בלהבה. צ'קלוב הגיבור שהיה בקהל זינק על הבמה תלש את הפאה הבוערת מעל ראשה של הזמרת וכיבה אותה. בספר האורחים הוא חתם לאחר ההופעה: "הופעה נהדרת. קולות טובים. מקהלה מצוינת. מאחל לצוות המענג של התיאטרון הצלחה בהמשך". בערך הויקיפדיה של בית האופרה של פרם מופיע הסיפור הזה לבדו תחת כותרת המשנה" תקריות".
בפסטיבל אופוס האחרון לסרטי אמנות במוזיאון תל אביב ראינו את הסרט קורנציס, מורד קלאסי. הסרט היה לא טוב בעיני אבל היה מספיק טוב כדי לשלוח אותי להמשיך ולהתבונן בסקרנות בגיבורו. תיאודור קורנציס הוא מנצח יווני שנולד (1972) וגדל באתונה אבל את השכלתו המוזיקלית הגבוהה רכש במוסקבה. עם תום לימודיו הוא אסף סביבו קבוצת נגנים וזמרים "מוסיקה אטרנה". נגנים וזמרים שהיו מוכנים כמוהו לאתגר את הגבולות של עצמם ואף לחצות אותם כדי לייצר מוזיקה איכותית. הכי איכותית שאפשר. קורנציס חושב שיש יותר מידי קונצרטים בעולם. הוא חושב שכל הופעה וכל קונצרט צריכים לעבור תהליך איטי של הריון ורק אז לצאת לאוויר העולם. כל הופעה צריכה להתבשל על אש קטנה ומאוד ברצינות ובהתמסרות לפני שמגישים אותה לקהל. בשנים האחרונות הקליט קורנציס את השלוש האופרות האיטלקיות של מוצרט ודה פונטה: דון ג'ובאני , קוזי פאן טוטי ונישואי פיגרו. ההקלטות האלה והפרשנויות המוזיקליות שלו זוכות להערכה רבה אבל גם לביקורת. למבקריו יש לו סיפור על פיצה. ביון שם גדל יש פיצה עם בצק עבה ספוג בשכבה עבה של גבינה ועגבניות. כשהגיע לראשונה לאיטליה ואכל פיצה איטלקית דקיקה לא מיד הבין שהיא פיצה טעימה וטובה יותר. זה לקח לו זמן. עד היום כשהוא מגיע לאתונה לבקר את הוריו הם לא מצליחים להבין את סוד קסמה של הפיצה האיטלקית וטוענים בתוקף שזו לא פיצה. לוקח זמן להפנים ולהכיר באיכויות של שינויים.
כדי לעבוד על הדברים ברצינות צריך לקחת מרחק מלב העשייה המוזיקלית. להיות "במדבר" שמאפשר את ההיריון הזה, אומר קורנציס. הוא יצא לדרך מאתונה והלך מזרחה למוסקבה. וממוסקבה הוא לא הלך מערבה למרכזי התרבות של האירופאית הוא לא הלך לברלין ולא לפריז ולא ללונדון, אלא הלך מזרחה עוד אלף וחמש מאות קילומטרים, לעומקה של רוסיה לעבר הרי אורל שם מצא את המדבר התרבותי והשקט להם הוא זקוק כדי לעבור תהליכים של הריונות עם המוזיקה שהוא עושה. הוא בחר לעשות זאת באולם האופרה על של צ'ייקובסקי בעיר פרם. קריאת התיגר, ההתרחקות מן המרכז הממוסד והמעונב וההליכה נגד הזרם, התעוזה הכרוכה, וההתמסרות אליה, בעיני גם זו תקרית. זה מדבר אלי.
(שדה התעופה בן גוריון, ערב פסח, תשע"ח)
