ביום שני ה- 12 בפברואר חגגנו לדרווין את יום הולדתו ה- 209. עלינו אחר הצהריים לירושלים לאירוע שערכה האקדמיה הישראלית למדעים. הגענו קצת מוקדם. בחנייה נתתי מכה לאוטו שהיה מאחורי, שהנהג שלו ישב בו. יצאתי אליו והתנצלתי. הוא חייך. הלכנו לסופר הקרוב (שירה הלכה כשלראשה קפישון של נזירים) והצטיידנו בלחמניות, גבינה, עגבניות שרי ועוגיות לקינוח. ישבנו על ספסל, כמו בחו"ל (ירושלים זה חו"ל) ואכלנו. קפה שתינו כבר במבואה של האקדמיה.
זה התחיל בהרצאה של יואל רק הפלאונטולוג, גיבור התרבות בבית שלנו, שהראה כל מיני קופים שיודעים לבצע על גבי מחשב כל מיני משימות זיכרון טוב מבני אדם, וגם עורב גאון שיודע לכופף חוט ברזל כדי שיוכל "לדוג" אוכל מתוך כוס גבוהה. וזה הכניס בלבבות ההומוספיאנים שלנו קצת אי שקט, שלא לומר נימה של חוסר ביטחון.
ואחר כך דיברה מישהי על איזה אתר באפריקה שמצאו בו כל מיני אבנים ומקבות וקופיצים שסותתו ביד אמן על ידי הומינידים לפני כשני מיליון שנים. ואמרה שאם היינו לוקחים קבוצה של סטודנטים לאי בודד (ויואל רק סינן מתחת לשפם שאין לו "ומשאירים אותם שם") הם לא היו מצליחים במלאכת הסיתות. זאת ועוד גם אלוף העולם בסיתות, איזה דני אחד, לא הצליח לעמוד במשימה. וככה הרגשנו שהסדקים בעליונות ההומו-ספיאנית הולכים ומתרחבים.
ואז עלה לדבר לירן שהוא גנטיקאי ועוסק בדי.אן.אי עתיק. שזה די.אן.אי של יצורים שכבר לא חיים, עתיקים, שכבר מתים המון זמן. והוא סיפר לנו בכישרון של מספר סיפורים, סיפור בנוי מלאכת מחשבת של שאלות ותשובות. סיפר שאפשר לירוק לתוך מעטפה, לשלוח אותה בצרוף של 99 דולר, לחברה שתרצף לך את הדי.אן.אי. בתוך יומיים ותוכל להגיד לך אם אתה מסמיק כשאתה שותה אלכוהול, ואם יש לך דוד מדור שלישי בברטיסלבה. וידע לספר שהבדיקות מעלות כי אשתו של תות אנח' אמון הייתה אחותו. וגם שלנאנדרטליים היה גן דומה מאוד לשלנו שאחראי על הדיבור, ויכול להיות שהם דיברו – אי אפשר לשלול את האפשרות הזו. והוא סיפר לנו גם על אפי-גנטיקה ועל היכולת שלנו לזקק את המערכת האחראית על הפעלה והשתקה של גנים, ועל זה שהוא יכול לשחזר את המערכת הזו של הנאנדרטליים, וגם של ממותות. וככל שהוא המשיך בהרצאה ככה הלכה הלסת שלנו ונשמטה, הלכה ונשמטה, עד שלא יכולנו לפתוח יותר את הפה, אבל היא המשיכה להישמט בתוכנו. בסוף נגשתי אליו ואמרתי לו שזה היה מעניין ומרגש, ובמיוחד תודה.
לירן הצליח לזקוף שוב את קומתנו ולמלא את בית החזה ההומסיפאני שלנו ולנפח אותו עוד ועוד. וכשיצאנו אל הלילה הירושלמי הקר השתדלנו לא לעשות תנועות חדות עם הראש כדי שלא ייהרס מה שנבנה שם. ונעמי אמרה יואוו זה היה מדהים, זה כמו לצאת מסרט טוב. ועד כדי כך הצליח לירן להחזיר לנו את הביטחון בעצמינו שהוא נתן לנו תחושה כאילו אנחנו בעצמנו חוקרים במעבדה שלו, ומכניסים דגימות של עצמות עתיקות למבחנות. כך כנראה נדמה היה לנעמי שכשכבר הגענו ממש ליד האוטו מבלי להזיז את הראש, אמרה יואוו אנחנו ממש גאונים כאלה. ובדרך הביתה בירידה מירושלים כל הבנות נרדמו כרגיל וירד גשם כמו באנגליה של דרווין, וגם המגבים במכונית היו לא משהו, כרגיל.
(יום ההולדת לדרווין, 2018)
