בשולי המושב אבן ספיר שליד ירושלים נובע עין ספיר. מעיין קטן עם מערה קטנה, מים קרים, עץ תאנה לא רחב ענפים במיוחד וגם עץ זית לא גדול מעליו ושניהם ביחד לא מצליחים ליצור ריבועי צל רחבים סביב המעיין. עושים צל, אבל קטן. עם האוטו אפשר להגיע ממש קרוב. ממש. חמישים מטר. הצל המועט וסמיכות השביל זה בדרך כלל מתכון לצפיפות מאוסה ולהתקפלות מהירה. וזה לא מה שקרה הפעם. ההפך הוא הנכון.
כשהגענו לשם בשבת תמר מיכול ואני כבר היו שם שתי חיילות. נניח שקוראים להן רותי ואפרת. אפרת כבר הייתה בבגד ים ועשתה דרכה במורד המדרגות לעבר המים ורותי מאחוריה ועל כתפה אם – 16 קצר, שתמר הקפידה לקרוא לו "התותח", ומיכול אמרה לה שזה ממש מסוכן ללכת עם המחסנית בתותח "בהכנס" (היא כמובן לא אמרה "בהכנס", כי היא מהשמאל הסהרורי וגם אין לה מושג שככה קוראים למחסנית המוכנסת בנשק), ורותי ענתה לה שככה זה באיו"ש, למרות שאנחנו לא באיו"ש. ואפרת נכנסה למים הקרים ויצאה מהר. וכשכמעט כבר הייתה מחוץ למים מיכול שאלה אותה אם המערה נמשכת מעבר לפינה, אז אפרת נכנסה שוב למים ואמרה שכן אבל לא הרבה ובקושי הצליחה להגיד את זה מרוב קור.
ואחר כך הגיעה משפחה וברכה את יושבי המעיין לשלום: אבא אמא ושני ילדיהם הקטנים הגדול שבהם בן ארבע אולי. נניח שלאבא קוראים מוטי ולאמא קוראים ורד ולילד הגדול קוראים יונתן. אז מוטי אמר לבנים שזה מעיין והולכים להיכנס למים. וורד ירדה במדרגות לראות ולגעת במים, לבדוק אם הם קרים ועד כמה. אז מוטי אמר להם שנכנסים למים גם אם אמא תתבכיין שהם קרים. והוא התחיל להלביש אותם בבגדי הים. ויונתן התעקש ללבוש חולצה ומוטי הסביר לו שבנים נכנסים למים בלי חולצה. וורד ראתה את עץ הזית העמוס זיתים וכל הזמן ניסתה לשכנע את הילדים לאסוף זיתים בדלי שלהם ושלא יזדרזו לרדת למים. ובינתיים הכנתי קפה על הגזיה שלי (אלא שהפעם לצערי לא הצלחתי לגייס לה מבטי הערצה) ומיכול סיפרה לנו סיפור כואב ומצער, שהכרנו אותו אבל לא את פרטי הפרטים שהפעם בחרה לספר וזה היה לא פשוט. ואז הצעתי ליונתן בן הארבע קפה. ובניגוד לדעת הוריו הוא הסכים לקחת שלוק ואמר שזה גם טעים. ובינתיים אפרת ורותי התיישבו על הספסל מתחת לעץ והיו עסוקות בשיחה עם מוטי על יחידה 669 ועל כל מיני דברים צבאיים. ובסוף כל המשפחה נכנסה למים ומוטי היה אבא גאה. ואז הגיעו כמה חבר'ה צעירים ופרסו מחצלת קטנה בנימוס שהפתיע אותי ביקשו מים לקפה שלהם. וכל הזמן הזה תמר מיכול ואני ישבנו על המדרגה העליונה סביב המעיין. ומיכול סיימה את הסיפור. ואז איכשהו הגענו לדבר על זה שאני חושב שלרחוץ כלים בבית זו זכות גדולה, וורד שאלה את תמר למה אנחנו לא קונים מדיח, ואני אמרתי משהו על זה שכשאתה רוחץ כלים זו פאוזה שמאפשרת לך לחשוב על תשובות טובות לשאלת משמעות החיים, או להקשיב לאיזה תוכנית מעניינת ברשת א' , שעכשיו קוראים לזה "כאן תרבות – בהרצה". ואז מוטי סיפר שהוא שכנע את ורד שהוא לא יודע לנקות שירותים, ושחבר טוב שלו סיפר לו שהיא אמרה לו פעם שהיא מאמינה בזה באמת. וכשעמדנו ללכת יונתן בן הארבע שנכנס ויצא שוב מן המים (עם חולצה) אמר לאבא שלו שהוא רוצה קפה. אבל הגזיה שלי כבר הייתה מקופלת וכבר עשינו כמה צעדים אל מחוץ לצל של עץ התאנה בדרך לאוטו.
(עין ספיר, אוקטובר 2017)
