פעם נהגתי בשיעורים לעסוק בספרו האוטוביוגרפי של הרופא והסופר השבדי אכסל מונתה מגילת סן מיקלה. בצעירותו מגיע מונתה לאי קאפרי ומבקר בקפלה ההרוסה "סן מיקלה" הוא נשבה בקסם המקום ומחליט שלאחר לימודי הרפואה שלו ישפץ הקפלה ויהפוך אותה לביתו. הפרק השני בספר "הרובע הלטיני" מתאר את השנים הקשות והאינטנסיביות של לימודי הרפואה של מונתה בפריז של המאה ה-19. ואיך ברגעי משבר, וכדי לעודד את נפשו, היה מביט על התמונה של סן מיקלה שתלה בחדרו שבמעונות הסטודנטים ושואב ממנה כוחות להמשך.

לכל אחד מאתנו יש (או מן הראוי שתהיה)  סוג של תמונה שכזו על הקיר או על לוח ליבו, סוג של פנטזיה שמחכה למימושה. גם לי הייתה תמונה שכזו: חוף ים באי היווני אמורגוס. תמונה שביקשה להזכיר לי יום יום כי שנה ללא אי יווני בחיי היא שנה לא טובה, וכי יש לפעול בהתאם.

פעם כשלימדתי בבית ברל לקחתי אתי את התמונה כדי להראות לסטודנטים (כחלק משיעור שבסופו של דבר לא הספקתי להגיע אליו). זו הייתה תקופה לא פשוטה בה לימדתי בבוקר בחיפה ואחר הצהריים בבית ברל. אחרי היום המתיש הזה ישבתי מדי שבוע להסדיר את הנשימה על אספרסו ארוך בקפיטריה לפני שהתחלתי לנסוע הביתה.

בדרך הביתה אחרי הסיבוב ימינה בצומת מורשה לכיוון רמת השרון פתאום חשדתי שהתמונה לא איתי. עצרתי את המכונית הסתובבתי לעבר המושב האחורי ואכן שכחתי אותה. שכחתי אותה בקפיטריה. כבר עמדתי לחזור ולקחת אותה וידעתי בדיוק היכן היא, אבל  עצרתי את עצמי. זה לקח כמה שניות והחלטתי להרפות ולוותר על התמונה הזו (לא על הפנטזיה). הייתה תחושה של התרגשות והתרוממות רוח. המשכתי לנסוע לכיוון הבית, השמש מן המערב כבר הייתה רכה יותר. פתחתי את החלונות, הגברתי את המוזיקה. לא זוכר איזה שיר היה ברדיו אבל זה היה אחד מהשירים שאני קורה להם "שירי חופש ודרור" כמו "Big in Japan" או "Voyage, voyage" . מאז אני מנסה ללקט רגעים שכאלה, גם פעוטים. אני רוצה שיצטברו למסה קריטית של דרך חיים. זה נראה לי נכון.

את טיול הקמפינג הראשון שעשינו בצרפת לפני כמעט מחמש עשרה שנים ניווטנו עם אטלס המפות של מישלן 1:200,000. אחר כך נתתי אותו מתנה לאנדרי בן הזוג של אפרת, הגננת נעמי ושירה, שאחר כך נפרד ממנה ואני הצטערתי שנתתי לו אותו. לא רק כי הוא נפרד ממנה, אלא כי בזמנו מפות מישלן כללו על גבן את סימון הקמפינגים (משולש קטן אדום) והיום לא.

לקראת הנסיעה השנה לצרפת קניתי בממסי שוב את האטלס הזה. מהדורת 2017. 1:200,000. זה אטלס די שמנמן וכבד. יש בו המון עמודים. הפעם החלטתי שלא כמו אטלסים שנאספים על המדף הספרייה שלנו מטיולים קודמים בשנים קודמות, החלטתי לא להחזיר אותו לארץ, ופשוט לזרוק  אותו לפח האשפה הקרוב. בפעם הבאה שאסע לצרפת (וכרגע זה לא נראה באופק) אקנה חדש. ומי יודע אולי עד אז מישלן יחזירו את הקמפינגים למפות שלהם.

(פריז 2017)