דק ולא דק
יום שישי בבוקר. בערך שמונה. נעמי ואני ירדנו לסופר. אני כדי לקנות חלות מתוקות ועיתון לשבת לאבא שאני עומד להסיע לאורי רום, רופא השיניים. ונעמי כדי לקנות פיתות מקמח מלא לארוחת הבוקר, לה ולשירה. בדרך הקצרה מהבית לסופר אמרתי לנעמי ששוב הימים שלה חזרו להיות אוורריים – קייטנת התיאטרון בבית ביכורי העיתים הסתימה אתמול. ושאלתי אם היא הולכת לפגוש איזו חברה או משהו כזה. והיא אמרה שאולי היא תתקשר להלי אבל לא בטוח. היא רוצה את היום הזה לעצמה לעכל את שעבר עליה בקייטנה בשבועיים האחרונים. ובמה היא תרמה לה. וככה בעוד אנו פונים ימינה לרחוב שילה, הולכים זה לצד זו, מצאנו את עצמינו מדברים על הגבול החמקמק והדק שבין להתרגש מלהופיע מול קהל, לבין לפחד להופיע מול קהל, ואם הוא קיים בכלל. ואם קיים היכן עובר. ואם עובר האם אפשר לגעת בו. ואם אינו קיים אז איך אפשר לדעת. ואולי זה אותו הדבר בעצם שאנשים קוראים לו בשמות שונים…וככה מצאנו עצמינו באזור הלחמים בסופר, אילו ניחוחות משכרים יכולים להיות ללחם. "אני לא יודעת אם הפיתות האלה טריות" אמרה נעמי.
וככה מול מדפי הלחמים והריח העז עם זנב השיחה על פחד והתרגשות והגבול הדק, חשבתי על הפער הלא דק, המאוד רחב, שנפער בין נעמי שרק לפני לא הרבה זמן יכלה לכל היותר לשכב על גבה תוך נפנוף באוויר של ידיה ורגליה וכשהצליחה להתהפך על ביטנה זכתה למבטי פליאה ממני, לבין נעמי זו שצועדת לצידי ביום שיש בבוקר לסופר, בנעלי סירה כסופות עם נצנצים (מכוערות). חיבקתי אותה ונתתי לה נשיקה באמצע הראש. "הן נראות לי טריות במיוחד", אמרתי אני.
(פברואר 2014)