דברים לטקס חלוקת תעודות זהות בכיתה יא'

 

בעוד חמש, או שש, או עשר שנים לילדי כיתות יא' שעכשיו הם בכיתה ב', ה' או ו' כנראה כבר לא יהיה טקס שכזה. בכל אופן לא טקס שבו יקבלו תעודת זהות כחולה בצורת מלבן ביחס של 8:11 כמו דגל ישראל, שבה יופיע תצלום פניהם בגודל 4X2, שמם, ושם משפחתם, ושם הוריהם, ותאריך הלידה שלהם – הלועזי והעברי –  ומקום הלידה, וגם מספר הזהות. יותר סביר להניח שהתעודה הזו תוחלף באיזה תחליף אלקטרוני כמו תמונה ביומטרית, או גיאומטריה של היד, או סריקה של קשתית העין או טביעת אצבעות, כך שהתעודה שהיום שאתם מקבלים תראה מיושנת, שלא לומר מגוחכת, כמו שהיום עשויה להראות לכם תעודת הזהות שאני קיבלתי כשהייתי בגילכם.

בתעודת הזהות שאני קיבלתי (לא בטקס בית ספרי, אז לא היו כאלה), מזמן, היה ספח. זה היה מלבן ארוך של נייר שקופל כמו אקורדיון כדי שאפשר יהיה להכניס אותו לתוך כיס הפלסטיק של תעודת הזהות. על גביו היו משורטטים מלבנים ובתוך כל אחד מהם תחומה אליפסה. במרכז  האליפסה היה כתוב "הכנסת ה-5" או "הכנסת ה-6" או "הכנסת ה-7"… בכל מערכת בחירות בה מילאת את זכותך האזרחית והצבעת הייתה ועדת הקלפי בבית הספר הקרוב למקום מגוריך בו הצבעת מניחה חותמת במרכז האליפסה המתאימה. עדות לכך שהצבעת בבחירות, וכדי למנוע אפשרות להצבעה חוזרת.

ככל שמספר הכנסות אליהן הצבעת הלך וגדל כך הלך הספח והתמלא בחותמות. זה הפך עבורי למעין ציר זמן של חיי האזרחיים, ציר זמן דמוקרטי\אזרחי. אפשר היה מידי פעם לשלוף את הספח מתוך תעודת הזהות ולהתרפק על עברך האזרחי המפואר. עבר שהשאיר עקבות ממשים בעולם. תעודת הזהות של פעם נשא עליה חלק מן העדויות של חייך האזרחיים. כמו קורא המשאיר עקבות קריאתו בספר שעה שהוא מסמן בתוכו משפט יפה שנתקל בו, או מעיר בשולי הדף מחשבה שתעוררה בו בעקבות קריאת הדברים, כך תעודת הזהות נשאה עליה עקבות של אזרחות. היה משהו בלתי אמצעי בספח הזה, שקשור לעולם האמיתי ולא לעולם האלקטרוני הבינארי 0 או 1, שהחליף כיום את הצורך בקיומו של הספח וייתר את הנחיצות של החותמות.

ואף אל פי כן, אני חושב שגם היום אסור לכם להשאיר את תעודות הזהות שלכם ללא ספח וקרחת מחותמות. עשו לעצמכם ספח שכזה ותלו אותו תחת מגנט על המקרר, או הדביקו אותו בדף האחרון ביומן היומי שאתם כותבים, ואולי קפלו גם מלבן נייר כאקורדיון ושימו בתוך תעודת הזהות שאתם מקבלים היום, ודאגו למלא אותו, "להחתים" אותו בצפיפות בעדויות להיותכם אזרחים משפיעים בחברה. עשו אוזנכם כאפרכסת והקשיבו לכל חריקה של אי שיווין ואי צדק ואל תישארו אדישים אליהם. הטביעו בספח, ובעיקר בעולם סימנים למאבק באלה: הצבעתי בבחירות, חתמתי על עצומה, התנדבתי בעמותה, תרמתי כסף למפעל צדקה, הצטרפתי לוועד למען.. והעברתי זקנה את הכביש.

דדלוס ובנו איקרוס נמלטו מן המבוך בו כלא אותם מינוס מלך כרתים באמצעות כנפיים שעשו לעצמם מנוצות ציפורים שחוברו בדונג. לפני שהמריאו הזהיר דדלוס את בנו לבל יגביה עוף ויתקרב אל השמש שכן היא עלולה להמיס את הדונג. איקרוס שיכור מתחושותיו למרות הזהרת אביו  התקרב בכל זאת אל השמש שאכן המיסה את הדונג שחיבר את נוצות הציפורים וצנח לים. הצייר הפלמי בן המאה ה-16 פיטר ברויגל הנציח את הרגע הזה בציור. בציור נראה דדלוס נופל למים כשלא רחוק ממקום הנפילה ממשיך איכר לחרוש את שדהו וספינה ששטה בקרבת מקום ממשיכה להפליג לדרכה.

המשורר הבריטי ויסטן יו אודן (Wystan Hugh Auden), בן המאה ה-20, ביקר במוזיאון לאומניות יפות בבריסל שבבלגיה, ראה את התמונה הזו וכתב עליה שיר. שיר שיש בו ביקורת חברתית. הוא מביט באיכר הממשיך לחרוש את השדה, ובספינה השטה לדרכה, ואומר בשפתו "המשוררית" הביקורתית "הֵיאַךְ הכל ניפנה בנינוחות מאצל האסון", אסון הנפילה של איקרוס. אני מאחל לכם כפרטים, ולנו כחברה, שספח תעודת הזהות שלכם יתמלא בעדויות שיוכלו להעיד שבניגוד לגיבורי הציור של ברויגל  לא ניפנתם בנינוחות מאצל אסונות, מאצל עוולות ואי צדק. לו יהי.

(מרץ 2013)